Translate

יום רביעי, 16 באוקטובר 2019

אסטריד קלאוזנר מחברת ספר השירה "תקרה עומדת לקפוץ אל מותה"-שרית יוכפז


אסטריד קלאוזנר מחברת ספר השירה "תקרה עומדת לקפוץ אל מותה"

מספר בראיון :
נולדתי במרכז שוויץ, ארץ חלב ושוקולד, באמצע המאה ה20. ביליתי את רוב שנות ילדותי שזכורים לי אצל סבתא בהרים בין שדות והרים מושלגים, קוטפת פרחי בר ופטריות, בין פרות, איילות וגם שפני סלע. צלצולי הפעמונים, מתוך צריח הכנסייה התריעו על בוקר צהריים, ערב, קוראים את האדם לסדר מתוך השקט האלוהי. למרות שאני בת משפחה נוצרית, הדת אצלנו באה לידי ביטוי בהליכתנו לכנסייה ביומי ראשון.
בגיל 7 עברנו לבאזל, עיר הולדתיו של אבי. ולמדתי להכיר את משפחתו. שמעתי על הדוד של אבי, הכומר שהיה נגר ואיש המדע, ביקרתי במנזר של דודה רבה הנזירה שהקימה למען פרויקט הסוציאלי לנשים נזקקות שנפלטו ממשפחתן עקב הריון לא רצוי,  את הסבתא שגרה על גדות הריין שגידלה את חמשת ילדיה כאם חד-הורית, על ההיסטוריה המפוארת של העיר השוכנת במשולש – שווייץ- גרמניה -צרפת - עולם חדש ומרתק וקצת מפחיד.

בגיל 12 התקבלתי לגימנסיה של בנות. שם למדתי על בשרי את המושגים "שונות" ו"מגדר". למדתי על הבדלים בין פשוטי העם, אקדמיים ואריסטוקרטים, על אלוהים בברית הישנה ועל אלוהים כשילוש הקודש בברית החדשה. על פלגים שונים בתוך הנצרות ועל יהדות, על מלחמות וממסדים. במקרה או לא במקרה. בכיתה שלי למדו איתי 2 בנות יהודיות. אחת דתייה והשנייה חילונית מסורתית בבית כמו רוב היהודים שחיים בגולה. נמשכתי אליהן כמו דובה לדבש.

שנות ה-60 ה"חיפושיות" כובשים את אמריקה, מלחמת וייטנאם, רצח מרטין לותר קינג, הנחיתה הראשונה על הירח, וודסטוק, סמים, סקס חופשי, " מייק לאב נוט וור", וברקע לאט לאט הגילוי שלי של זוועות השואה. חיי השתנו וגם אלוהים קיבל פנים חדשות.

בחיפוש לאחר זהות עצמי בגיל ההתבגרות מצאתי את שותפים רק בחברה של הקהילה היהודית. יהודים חיו בבאזל מאז המאה ה13. כך למרות שיהודים שהו בבאזל כבר 800 שנה ותרמו רבות לעיר, רק במאה ה19 הקהילה היהודית צורפה כחלק מהתושבים. בית הכנסת הראשון הוקם ב1850 וב1883 ונבחר הרב הראשון שלה. ב1897 הקיום של ה"קונגרס הציוני הראשון" עם תאודור הרצל. כך אפשר לטעון שמהקהילה היהודית בת 200 שנה הונחה בבזל אבן פינה להקמת מדינת ישראל.

תחושת ההשתייכות התחזקה ומצאתי את עצמי בטבעיות חלק מהקהילה היהודית. הלכתי לבית כנסת בחגים  ומגוריי עברו בהדרגה לבתי חברותיי היהודיות. לאחר הבגרות נסעתי בפעם הראשונה לישראל. לבדי בעזרת חברים הגעתי לקבוץ "חניתה" ומשם חרשתי את הארץ מהצפון לדרום והתחזקה בי התחושה שכאן אני בבית. חזרתי לשווייץ ללימודי פיזיותרפיה ומיד לאחר קבלת התעודה השתזפתי לי בסיני בזמן שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, נאם בירושלים ב 1977.התנחלתי בגבעתיים אצל בני משפחה שהכרתי בבאזל. הם עזרו ותמכו בי בתהליך הגיור שהיה מרתק. למדתי אצל ה"רבעצען" גורן משך חצי שנה וקבלתי את התעודה כ"אסתר בת אברהם" מהרב הראשי שלמה גורן ב1980. איכשהו הכול הסתדר לטובה.

אפרופו שפות. השפה הזרה "רטו-רומאנית" למדתי להכיר בגן אצל סבתא, לאחר מכן למדתי גרמנית,לטינית, צרפתית ועברית. אני אוהבת לפענח שפות, לשחק איתן, לשמוע את צליליהן השונים ומשונים.
למרות שהשלמתי את התואר לפיזיותרפיה באוניברסיטת תל-אביב בעברית הרגשתי את הדלות בשפה העברית. ושוב במקרה התגלגלתי לסדנת כתיבה של יקיר בן-משה לפני 5 שנים שם גיליתי את אהבתי לכתיבת שירה. היום אני פיזיותרפיסטית ברקע אך משוררת בנשמתי, גם מאמנת באמנות, בעלת תעודה של כתיבת קליגרפיה סינית ויפנית בשם החדש שלי "אסוצ'ידו"- "המתהלכת בדרך של משחקיות ותבונה" לעומת הפירוש של "אסטריד" – " המרחפת מעל העננים", לומדת "גוף-נפש-רוח"- "תודעה מרפאות".
אבל מעל הכל והכי חשוב, אני לומדת יום יום להיות אימא תומכת, מחזקת ואוהבת את 2 בניי הנפלאים שלימדו אותי להתחבר לחיים עלי אדמה ולהיותי כאן מאושרת בחלקי.
בימים אלו יצא לאור ספר שיריי "תקרה עומדת לקפוץ אל מותה" בהוצאת פרדס.

אין תגובות:

פרסום תגובה